העקרונות המנחים את רבני התנועה המסורתית בפסיקת הלכה / מאת הרב פרופ' דוד גולינקין

אין רשימה אחת מגובשת של עקרונות הלכתייים של התנועה המסורתית וכמובן יש גישות שונות אצל פוסקי התנועה. ברם, עיון בתשובות ובספרים שנכתבו על ידי רבני התנועה במשך שמונים שנה ומעלה, בין השאר את העקרונות הכלליים דלהלן:

א. יש נסיון לשמור על המסורת ככל האפשר. שינויים אינם נעשים לשמם אלא כדי להתמודד עם בעיה דחופה ובוערת.

ב. הקלה עדיפה מהחמרה. היהדות היא תורת חיים ואנו דבקים בעקרון התלמודי: "'ושמרתם על חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא י"ח: ה') – ולא שימות בהם" (יומא פ"ה ע"ב). לכן, אם יש בהלכה גישה מקילה וגישה מחמירה בשאלה מסוימת, יש נטיה לפסוק לקולא. גם גישה זו מעוגנת היטב במסורת ההלכתית. היא משתקפת במימרא הידועה "כח דהתירא עדיף" (ברכות ס' ע"א) והיא הודגשה על ידי רבים מגדולי הפוסקים במרוצת הדורות. הרב מנחם המאירי (פרובאנס, 1316-1249) הדגיש רעיון זה בפירושו למסכת חולין:

כל שבאה הוראה [=פסיקת הלכה] לפני חכם ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת…. אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי, אלא יחוס על ממונן של ישראל, שאף התורה חסה על ממונן של ישראל…

רעיון דומה הובא כעבור שש מאות שנה על ידי הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השולחן" (1908-1829):

כשתבוא אליך איזו שאלה שהיא באיסורי תורה, עליך לחשוב מקודם כי שאלה זו בחזקת היתר עומדת, ורק לאחר שתעיין בראשונים ולא תמצא איזה צד היתר שהוא, מחויב אתה להורות לאיסור. לדאבוני…מכיר אני כמה רבנים והם גדולי תורה, אבל משום שיראתם קודמת לחכמתם הם דני בראשונה על שאלה מתוך השקפה שיטתית שהיא בוודאי טריפה ואסורה, ועל ידי זה הם נכשלים כמה פעמים להפסיד ממון של ישראל, שזהו חטא גדול מעבירה שבין אדם למקום…

ג. לפני שפוסקים הלכה, בודקים את הנושא בצורה היסטורית. האם הדין או המנהג הוא מדאורייתא, מדרבנן, מן הגאונים, מן הראשונים או מן האחרונים? האם הנוהג הנידון התקבל על ידי כלל ישראל או לא? יש יותר נכונות לשנות הלכה חדשה יחסית או הלכה שלא התקבלה בקרב הציבור או דבר שהוא בגדר מנהג בלבד.

ד. השולחן ערוך הוא בוודאי ספר הלכה חשוב ומרכזי אבל אין לראות בו את הסמכות העליונה או הבלעדית כפי שנהוג אצל רבנים אורתודוקסיים רבים. ולכך כמה סיבות: השולחן ערוך נכתב לפני יותר מארבע מאות שנה והרבה השתנה מאז בהכלה, בחברה ובהשקפת עולמנו. יתר על כן, בזמנו של ר' יוסף קארו, ולאחר מכן, קמו הרבה פוסקים חשובים כגון המהרש"ל, ר' מרדכי יפה, המהרש"א, הב"ח, המהר"ם מלובלין והחכם צבי, שהתרעמו נגד אלה הפוסקים הלכה על פי השולחן ערוך בלי לעיין בתלמוד ובכל הפוסקים החשובים שקדמו לר' יוסף קארו.

התנועה המסורתית צועדת בעקבות פוסקים גדולים אלה, בניגוד לרבנים אורתודוקסיים שהעלו את השולחן ערוך למדרגה של קדש קדשים. הללו נאמנים שוב למליצתו של החת"ם סופר על פי שמות י"ד:ח': "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א". הוא התכוון לר' משה איסרליש, הרב הפולני שהוסיף "מפה" אשכנזית ל"שולחן ערוך" הספרדי. זאת מליצה שנונה אבל מסוכנת כי היא מתעלמת מהתפתחות ההלכה מחד ומן המקורות התלמודיים מאידך. התנועה המסורתית מתייחסת ברצינות לאזהרתו של פרופ' שניאור זלמן שכטר שנכתבה לפני מאה שנה:

אבל יהא ערכו הספרותי של ספר פסקים גדול שיהא, אין זה מעניק לו תכונה של אי-משוגה ואין זה פוטר את התלמיד או את הרב המשתמש בו מהחובה לבדוק כל סעיף לגופו של ענין, ולבחון אותו לפי כללי הפרשנות שתמיד יושמו למסורת היהודית.

ה. פלורליזם הלכתי: לעיתים יש שתי דרכים לגיטימיות לפסוק הלכה בנושא אחד. המקרה כזה מפרסם ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל (ראה להלן) את שתי התשובות וכל "מרא דארתא" [=רב מקומי] רשאי לבחור בפסק המשכנע יותר בעיניו והמתאים יותר לנסיבות בקהילתו.

ו. דגש רב מושם על ההרכב המוסרי ביהדות ובהלכה; מצוות שהין אדם לחברו אינן פחות חשובות ממצות שבין אדם למקום. "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג:ז') אינו פחות חשוב מ"זכור את יום השבת לקדשו" (שם, כ':ח'). תשלום מיסים אינו פחות חשוב מישיבה בסוכה. גישתנו לשאלות של מוסר והלכה מתבטאת היטב באמרותיו של ר' ישראל סלנטר, מייסדה של תנועת המוסר במאה הי"ט:
|כשם שאדם בודק טיפת דם בביצתו, כך יש לבדוק את כל צדדי הכשרות בפרוטתו".
"כשם שהרב דמתא [=של העיר] חייב לבדוק את הסכין [של שחיטה] שלא תהיה בו פגימה, כך הוא חייב לבדוק את המדות והמשקלות שלא תהיה בהם אונאה". "אין להדר במצוות על חשבון אחרים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *